שביעות רצון מאז ומתמיד
אל הסיעוד הגעתי ממש במקרה. אני מודה. לא התקבלתי ללימודי משפטים ומאחר וההורים לחצו שאלמד משהו מיד בהמשך ללימודי בתיכון (לחצו – בלשון המעטה) הגעתי ללמוד סיעוד. ביה"ס לסיעוד ע"ש זיידה (אז ביה"ס לאחיות שליד ביה"ח רוטשילד ) הפך להיות הבית השני שלי למשך השנים 1981-1984.
זכור לי המפגש הראשון של חברות הכיתה עם שרה אביר מנהלת ביה"ס דאז ועם שרה קומורניק שהציגה את עצמה כמרכזת המחזור לשנה א'. חשבתי שישאלו אותנו את השאלה הרגילה של "אז למה הגעת לרצות לעסוק בסיעוד?" אבל הופתעתי ובגדול. נשאלנו מה אנחנו חושבות שאנחנו יכולות לתת מעצמנו.
דבר אחד טוב להעניק לחולה. היינו צריכות לחשוב....
חשיבה זו היתה בעצם הפתיחה של 3 שנים בהם לא רק רכשנו ידע ומיומנויות אלא למדנו כיצד לחשוב.
לימדו אותנו כיצד לחשוב מחוץ לקופסא..לימדו אותנו להכיר ביכולות הטמונות בנו והכי חשוב - לימדו אותנו לשאוף להגיע למעלה. תמיד שלב אחד מעל..הרגשנו ברות מזל על כך שזה לא היה "סתם" מקום מלמד.
זה היה עבורנו בית. שילוב של חינוך לערכים הצבת גבולות וכמובן המון אמון נתינה ואהבה.שלוש השנים היוו את אבני הדרך למי שאני כיום - אחות. בחממה של בי"ס לסיעוד למדתי שאני יכולה...שהשמיים הם הגבול.
שרה אביר עקבה אחרינו לבדוק לאן הגענו. זכרה באיזה מחזור למדנו והתגאתה בתפקידים אליהם הגענו עם השנים. היום כשאני בתפקיד ניהולי במשרד הבריאות ומלמדת סטודנטים בבתי ספר לסיעוד אני שואלת אותם את אותה השאלה שנשאלנו במפגש הראשון.
אין לי ספק כי זהו שילוב מנצח – מקצועיות משולבת עם אנושיות ויחס חם ואישי לכל סטודנט אשר מובילים את הבוגרים לומר בגאווה "אני בוגר בי"ס לסיעוד ע"ש זיידה".
בברכה
קופפרמן שרית
בוגרת מחזור 1981-1984
>> חזרה